היריון בשניים

בשבוע 8 הגיע הזמן לשחרר אותנו ממחלקת ivf למעקב היריון רגיל, התחלנו את שרשרת השחרור באולטרסאונד. הטכנאית מסתכלת ומזהה שני שקים נפרדים עם מחציה ברורה ועבה אבל לא מצליחה להכריע האם הן מונו בי או בי בי.

שאננים למהות ההחלטה אנחנו ממשיכים בשרשרת לרופאה במחלקת ivf, מקבלת אותנו רופאה שאנחנו לא מכירים (במחלקות כאלו לעולם לא תדע על איזה רופא/ה תיפול) אך עם חיוך ענק והמון רצון. אנחנו מסבירים הכל וכשמגיעים לשאלה איזה סוג תאומים הן, היא מבינה שאין הכרעה ומודיעה שאי אפשר להתקדם בלי זה, במילים אלו היא קמה ויוצאת למחלקת אולטרסאונד, משאירה אותנו המומים בכיסא.

לאחר מספר דקות היא חוזרת ושולחת אותנו שוב לאולטרסאונד, אנו מגיעים ומוצאים את הטכנאית בוכה ורופאה מהמחלקה קוראת לנו לחדר אחר. היא מסתכלת, קובעת בי בי ושולחת אותנו חזרה למחלקה עם חיוך גדול.

הרופאה במחלקה ממשיכה לחייך ואז יורה עלינו הוראות להמשך- מעקב היריון בסיכון, שקיפות עורפית וכו וכו. אני רושמת ומנסה לא להיות מוצפת.

אנחנו יוצאים לדרך, שוב במוד משימתי לקבוע מלא תורים. אוספת המלצות ומתחילה טלפונים.
בעקבות ההצלחה בהלל יפה אני קובעת להיריון בסיכון שם, ושקיפות עורפית אצל רופא בחדרה שהמליצו חברות.

פתיחת התיק בהיריון בסיכון מלווה בקבלת עוד מלא בדיקות, דם ושתן (כי צריך לגוון) והוראות להמשך וכולי וכולי

השקיפות עורפית עוברת מעולה, הרופא מקסים ועוצר ומסביר הכל גם לאיש והופך אותו לחלק אמיתי מהתהליך. הוא שואל בהססנות אם אנחנו רוצים לדעת את המין, סקרנים שכמונו לא יכולנו לסרב, הוא מראה ומסביר שנראה לו שזה בנות, אני מתאפקת ולא עושה גלגלונים כל הדרך החוצה מהמשרד שלו.

מתחילים לרוץ מבדיקה לבדיקה ומביקורת לביקורת, ועם כל אחת שעוברת נושמים עוד קצת לרווחה.

סקירה ראשונה מגיעה, נוסעים לחיפה מפאת חוסר תורים באיזור. הרופא מכוון לעובריות ושוכח שיש עוד איזה מישהי בדרך, בהחלט לא ציפיתי לכזה כאב, גם האיש מופתע שכן אני מחזיקה לו את היד ומרגישה בנוח ללחוץ שכואב לי. למרות הכאב אני מתעקשת שיסיים (שחס וחלילה לא נצטרך לחזור). כפינוק אחרי אנו נוסעים למושבה הגרמנית שלבשה חג לכבוד חג החגים וכך אני מרוויחה גם ארוחה טובה וגם סיום נעים לערב. (לשם הרקורד אציין שאחר כך שלושה ימים לא יכולתי להתכופף)

לא אפרט את כמות הבדיקות, הדקירות והחיטוטים שעברנו כולנו, אנסה להיצמד למשמעותיים בלבד.

שבוע 16, חוטפת שפעת, נופלת למיטה לחמישה ימים בהלם מעצמי מהתגובה.

שבוע 17, טסים למילאנו לבריחה אחרונה כל עוד אפשר. האמת לא מקום מרתק לנסוע אליו אבל אחלה גלידה.

שבוע 20, העמסת סוכר 100 (כך הוחלט בהיריון בסיכון), בילוי של שעות בקופת החולים, מתמודדת לקראת הסוף עם הרצון להקיא, האיש איתי כל הזמן, אמא עושה גיחה להגיד שלום גם. מסיימים בלי להקיא ואני ישר נופלת למיטה וישנה איזה שלוש שעות. אך שמחה לגלות שאני קמה שהכל תקין.

שבוע 22, סקירה שנייה.בעודנו מחכים בתור אני מקבלת תוצאות של בדיקת נוגדנים (בגלל שבהתחלה לא מצאו אצלי נוגדנים לcmv חייבו אותי כל שליש לעשות בדיקה) ונראה שיש הדבקה של cmv.
אני נכנסת למשרד הרופא (כמובן שלא אותו רופא מפעם ראשונה) בדמעות, לשמחתי הוא מספיק רגיש לשאול מה קרה ומרגיע אותי לחכות לפגישה עם הרופאה.

לאחר ההיסטריה הראשונית אני עוצרת לחשוב ופתאום נזכרת בתיכון היה לי מחלת הנשיקה וcmv (מה שנתן לי תירוץ להירדם בשעות שביעית-שמינית בלימודים). לוקחת את אמא והולכות לקופת חולים, האחות מוציאה היסטוריה ואכן אנו מוצאים שפעם היו נוגדנים.

חמושה בתוצאות הישנות והחדשות אני מגיעה להיריון בסיכון, שם כמובן ניצת היסטריה מחדש. מתקשרים לרופאת זיהומים, לשמחתי מרגיעה את הרוחות, אומרת שזה תוצאה של שינוי מעבדה ואם יש משהו זה אולי הדבקה משנית. בכל זאת ההיסטריה לא שוככת ומחליטים על סקירות מכוונות למוח מציעים מי שפיר ואולי MRI. אנחנו זורמים עם הסקירות לכל השאר מסרבים בנימוס.

מגיעים לסקירה מכוונת ראשונה, ראש המחלקה הוא שמנהל את המופע, מבקש מאחת הרופאות שתתחיל. תוך כדי הבדיקה גם הוא וגם אנחנו קולטים שהיא בודקת פעמיים את אותה תאומה, הוא מחליף אותה באלגנטיות וכמונו מחניק צחוק.

ביצענו שלוש סקירות, כאשר האחרונה היתה בשבוע 35, שבה הרבה לא היה ניתן לראות (כבר היה צפוף שם בבטן). אך הוא מרוצה ואנחנו מרוצים.

שבוע 36 אני מגיעה לביקורת בהיריון בסיכון, חמושה באמא שמלווה אותי משבוע 32 כל שבוע למוניטור ואולטרסאונד. כל מוניטור גרוע מקודמו שכן הבנות שלי לא אוהבות את המתמרים ובועטות בטירוף, כל מוניטור הראה כאילו יש צירים (שהיו קיימים רק בזמן מוניטור) ונגמר בזה שאני חצי מעולפת מהבעיטות (שתיהן בעטו לאותו מקום). באולטרסאונד מבשרים שבשק אחד יש מיעוט קל של מי שפיר (של המובילה). הרופאה לא מרוגשת עד שאני אומרת שאני פחות מרגישה את התאומה הזאת לעומת אחותה. ישר למיון לעוד מוניטור, הרופאה אומרת שאחרי שלושה תקינים יחליטו מה עושים. אחרי המיון צריך לעלות למחלקה, אבל אין מיטה והרי נורא הגיוני להשאיר אישה בשבוע 36 עם תאומים על כסא פלסטיק. האיש הרגוע שלי מתעצבן והולך לעמדת אחיות, לאחר מכן באורח פלא נמצאת מיטה. שוב מוניטור, האחות לא מצליחה למקם ורואים דופק אחיד, שוב רופא, שוב אולטראסאונד והוא מסמן לה על הבטן שלי איפה לשים מטמרים. עייפה אחרי מוניטור 3 אני מבקשת להשתחרר, מודיעים לי שבלילה אין שיחרורים ומחר עוד מוניטור ונחשוב. אנחנו מסרבים והולכים הביתה.

בפוסט הבא סיפור הלידה