איך הכל התחיל

אז לפני שאתחיל להשתפך ולספר סיפורים, אולי אתחיל מהמטרה, המטרה היא ליצור סיפור. סיפור שיום אחד הבנות שלי יוכלו לקרוא ויוכלו גם להבין מהיכן באו וגם להתבונן בחווית הגידול שלהן מנקודת המבט שלי כאמא.

אז טבעי בעיני להתחיל את הסיפור בתהליך הכניסה להיריון, שכן, זה אכן היה  תהליך. 

אז נתחיל את הסיפור מהתחלה (טוב לא ממש התחלה, אבל רק נגיד בהערת שוליים שאת אישי היקר הכרתי על בר בפאב מקומי ומשם השאר היסטוריה) אחרי חמש שנות זוגיות הגיעה ההצעה, בתוך נמל קיסריה המהמם.

אחרי הצעת הנישואין החלטתי להפסיק עם הגלולות ולהתחיל שוב עם הכדורים לאיזון בלוטת התריס.

מכיוון שהגנטיקה זימנה לי שחלות פוליציסטיות, לא חיכיתי הרבה ולאחר חצי שנה של ניסיונות פניתי לרופאת הנשים שלי. לשמחתי היא לא ביזבזה זמן גם ונתנה לי הפניה לרופא פוריות והנחתה אותי שאם ישאל אנחנו מנסים כבר שנה.

מהר מאוד מצאתי תור לרופא, ויחד עם החצי הלכנו (אז כבר כזוג נשוי). הרופא הסתכל על הבדיקות שלי, לא התרשם במיוחד וישר הכריז - לא עושה איתך כלום לפני שהוא נבדק. אז כפקודת הרופא עשינו ואז גילינו שישנה בעיה קלה ולחברים לא בא לשחות, מה שנקרא עצלנים, קורה. הרופא הסתכל וישר אמר חברים לivf, כמובן כנהוג ברפואה בישראל ניסה לשווק לנו את בית החולים בו הוא עובד, אך אמרנו תודה בנימוס והלכנו להלל יפה.

לאחר מספר טלפונים זכינו בתור לפתיחת תיק בהלל יפה, שם קיבל את פנינו רופא, שמפאת כבוד לא אזכיר את שמו, שפתח לנו לא סתם - תיק חקירה. מסתבר שמסיבה לא ברורה עברי המיני הוא חלק מהדיון בפתיחת תיק, מעבר לכך גם נאמר לי שבין השאר צילום רחם הוא חובה מכיוון שבעזות מצח שכבתי עם גברים לפני שהכרתי את אישי היקר. לאחר חוויה מרנינה זו יצאנו עם רשימת בדיקות לדרך ותוך כדי תיכננו את ירח הדבש (היה נהדר דרך אגב).

הצד המשימתי שלי נכנס לאובר דרייב ויצאתי לדרך, תור לבדיקות גנטיות (כי כשאכנזיה טובה התבררתי כנשאית של דיסאוטונומיה משפחתית, מי שמע על זה קודם…), תור לצילום רחם (בדיקה לא רק מפחידה אלא מסתבר שגם קשה למצוא לה תורים, כולן רוצות להנות מהתענוג), תור לאולטרסאונד לו ועוד מטעמים.

לאחר שאספנו את כל הבדיקות, ארזנו תיק וחזרנו להלל יפה. אז כבר קיבלה אותנו ראש המחלקה, היא לצערנו כבר עשתה הצלבה וגם גילתה שאחייניו היקרים של אישי הם גם מפס הייצור של המחלקה. ישר שיפשפה ידיה בהנאה והכריזה ייעוץ גנטי בבקשה.

שוב התגייסנו ומצאנו את היועץ שעובד עם הכללית ואכן יש לו תורים ויצאנו שוב לדרך. הסתכל על המקרה וקבע שאולי ניתן לעשות קריוטיפ ובדיקת כרומוזום y אבל הרבה לא יצא שכן לדעתו אין כל קשר גנטי בין המקרים. יצאנו מחוייכים וחשבנו שכך נפתרה הבעיה, אך בתור הבא התבדנו, הגברת רוצה שנבצע את הבדיקות, או צ'יפ גנטי או שנחתום שאנחנו ויתרנו והנושא באחריותנו. דבר ראש חתמנו, ואז רצנו לברר, אז היועץ אמר לא לעשות צ'יפ גנטי כי לא יעזור ורק יבלבל. כרומוזם y עשה האח ויצא תקין, אז ליתר ביטחון עשינו קריוטיפ (מזל שיש את מדיקל סנטר) ונפרדנו מאלפיה לפחות.

חזרנו שוב למחלקה וסוף סוף היה ניתן להתחיל לדבר על פרוטוקול. אז אמרו שבועיים גלולות ולאחר מכן זריקות, שאיבה ושיהיה בהצלחה.

עשינו היכרות עם מחטי העט (תודה לחברתי היקרה לעבודה נופר שבסבלנות הסבירה לי על הסוגים השונים, מתוך ניסיונה בתחום הסכרת וסייעה בבחירה של מה שפחות יכאב), האיש מזריק לי באומץ רב ואני בתמורה מגדלת ביציות. לקו הגמר מגיעות 6 יפיפיות, ויאללה לשאיבה. פעם ראשונה אני עוברת הליך תחת הרדמה מלאה, אך בעזרת בלוגים מקסימים וקבוצות תמיכה מגיעים מוכנים (ולמרות שמסתבר שהמרדימה החליפה בין הגובה למשקל שלי בחישוב המינון, קמתי מן ההרדמה בשלום).

אך מסתבר שלא מוכנים להכל. לאחר שנתבשרנו שיש שתי הפריות, ביום ההחזרה מתקשרים ומודיעים שאין מה להחזיר, העוברים חדלו להתפתח… על שיברון הלב אין מה לדבר.

מחכים חודש, אוספים חלקים ויאללה פרוטוקול שני. הרופאה אומרת - שש אצלך זה כלום נחליף זריקות. מחליפים את החומרים אך הפעם מופיעים כאבים בחילות ושלל מיחושים והביציות… רק אחת מבינה את הרמז. מוחלט על ביטול פרוטוקול, מלאה בהורמונים אני מתפוצצת ומשתוללת אך הרופאה לא נכנעת, תבואי לפגישה נתכנן יותר טוב לפעם הבאה.

מגיעים לפגישה הרופאה אומרת, הפעם בלי גלולות קודם וחוזרים לחומר הראשון במינונים יותר גבוהים. אנחנו מהנהנים ומחכים למחזור הבא. במקביל היא אומרת, חברים בואו נלך גם למיון ברטוב, שלא נעשה עוד סבב לחינם.

אז האיש נוסע לברטוב, עושה את בדיקת האבחון ומגיע מסמך הזוי. אני מתקשרת למעבדה ומתברר שהבודקים החליטו שלא לקרוא את המלצת הרופאה… לאחר שיכנוע מחליטים לקרוא ומבינים שהאבחון שגוי ונדרש לחזור, אז הבדיקה על חשבונם (אך בזבוז הזמן לא).

אז חמושים בתוכנית פעולה יצא לדרך הסבב השלישי, מזריקים כמויות לפילות צעירות והנה יש 11 ביציות. בבוקר השאיבה, אני בליווי אמא בהלל יפה והאיש אצל ברטוב, מה שנקרא נפגש לאחר ההרדמה. אחר הצהריים של אותו היום אנו מקבלים טלפון מפחיד המבשר כי הזרע טרם הגיע, לאחר טלפונים היסטרים אנו מגלים כי השליח מיד מגיע. יום למחרת כבר מבשרים כי יש 5 הפריות.

יום ההחזרה מגיע (יום קבורתו של שמעון פרס ז"ל), עובר אחד חדל להתפתח אך ישנם 4 תקינים. כפי שהוחלט מראש אחד יוחזר והשאר יוקפאו (מתחת לגיל 30 מומלץ להחזיר רק 1 בהחזרה ראשונה). וכך עם הרבה אמונה שם זמני שמעון מוחזר.

מספר ימים לפני בדיקת הבטא המיוחלת אני על מטוס לברלין עם חברתי הטובה למסע שופינג, בו אני מסתכלת על בגדי תינוקות מרחוק אך לא קונה דבר. אני נוחתת בלילה בין שבת לראשון ועל הבוקר מתייצבת במחלקה, תוך כדי שאני מנמנמת בתור על כתף האיש. סביב הצהריים מתקשרים, יש היריון תחזרי עוד מספר ימים לראות הכפלה. כפי שאמרו עשינו והמספר כבר נושק לאלף, אני מתחילה לחשוד אך שותקת. מזמינים אותנו לאולטרסאונד ראשון.

מגיע היום, המון התרגשות וחששות, הטכנאית מסתכלת ואמנם הוחזר אחד אבל בבטן יש שניים. עם התמונות רצה חזרה למחלקה. ראש המחלקה מסתכלת וישר אומרת - קטן עליכם.

כך עד שבוע 8 מבלים עוד במחלקה ואז מגיע הזמן להשתחרר לצאת לעולם שמחוץ למחלקה.

ומכיוון שחפרתי כאן הרבה את סיפור ההיריון אשאיר לפוסט אחר